מה הקטע שלך בגיל הזה "סלפי" ?

Updated: Jan 29

אני שייכת לדור הזה שהסיפורים שלו בדרך כלל מתחילים עם מילים כמו:

"ב-שנת" (בִּשְׁנַת) וממשיכים בכך ש- המספר/מספרת מציינ/ת את השנה... ואחר כך מחפש/ת את השמות של מי שרצו לספר עליו או עליה ו-90% מהסיפור ממשיך על ה"מדור לחיפוש קרובים"...ועד ש..

ואם בכלל מוצאים את השמות אז כבר לא זוכרים את הסיפור.


א. אני לא לועגת כי גם אני נמצאת שם.

ב. הפוסט הזה בכלל מכוון לדבר על צילומי

ה-:"סלפי" שלי.


מה הקשר בין הפתיח להמשך?


בדור הזה (המוזכר לעיל 69 וקצת) היה מאד מאד חשוב ללמוד ולהתפתח ובעיקר להביא "דוקומנטים".

למה? כי ההורים שלנו רצו שיהיה לנו מה שלא היה להם בעיקר.

ככה בשקט בשקט, התפתח לו אחד הפרמטרים ששייך לדימוי עצמי אשר נשען גם על תפיסה חברתית אותי.

ועוד אני ועצמי ביחס לדפוסי חברה ולכל מה שמקובל ומוסכם עליה (על החברה).

ברור שדימוי עצמי גם נשען על מה אני חושבת על עצמי בכל הרמות, ואולי עדיף שאשתף במאמר

מקצועי בנושא מתוך טיפולנט:

מה הוא דימוי עצמי? (בלחיצה כאן תוכלי להגיע לכל המאמר)

דימוי עצמי הוא מונח מופשט אשר תיאורטיקנים הציעו לו הגדרות שונות. עם זאת, מרבית ההגדרות רואות דימוי עצמי כמכלול תכונות ודימויים לפיהם האדם תופס את עצמו. בספרות המקצועית מקובל לתאר את הדימוי העצמי כמתבסס על חמישה היבטים מרכזיים:

דימוי אישי- האופן בו תופס אדם את תכונותיו האישיותיות (קמצן, טוב לב, אינטליגנט).

דימוי גופני- האופן בו תופס האדם את גופו, מצבו הבריאותי והופעתו החיצונית.

דימוי מוסרי- המידה בו תופס הפרט את התנהגותו ומוסריותו ביחס לנורמה החברתית.

דימוי משפחתי- האופן בו תופס האדם את מיקומו במשפחתו ואת יחס המשפחה אליו.

דימוי חברתי- האופן בו הפרט תופס את עצמו ביחסים בין אישיים וחברתיים (שתלטן, דומיננטי, אאוט-סיידר).

על אף שפעמים רבות מתייחסים לדימוי עצמי והערכה עצמית כאל מונחים זהים, קיים ביניהם הבדל משמעותי: דימוי עצמי ניתן לראות כמכלול התכונות והאפיונים שהאדם מייחס לעצמו, בעוד שהערכה עצמית מתייחסת לערך שמקנה האדם למאפיינים אלו. כלומר, דימויו העצמי של אדם עשוי לכלול את היותו עקשן אך תכונה זו עשויה להתפס על ידו כחיובית או שלילית (רכיב של ערך עצמי).


אני לוקחת את כל הפרמטרים אלה ומכניסה לבלנדר אנושי שמערבב את כל שנות חיי ומבקשת את התוצאה לגבי הדימוי העצמי שלי

הנתון שיוצא מעודכן לשנת 1995 "לא משהו"!

בין 1-ל-10 = 4 או 5 במקרה הטוב.





לצאת מהמסגרת והגבולות של עצמי צילום מאירה גוראי רז


רצה היקום וזימן לי זירה דיגיטלית שמיד התחברתי אליה, בעיקר לנושא הכתיבה.


התברכתי גם בקליטה טכנית מעל הממוצע, יודעת לפתור כמעט כל בעיה דיגיטלית עם ההגיון שלי, ובעיקר נטולת פוביה דיגיטלית.

בנוסף פגשתי את מאירה גוראי רז הצלמת שהתחילה לצלם אותי מכל הכיוונים מאז ועד היום,

הקשבתי לתגובות אלי ביחס לצילומים והכתיבה ובנוסף לכל אלה הדובדבנית ש-על הקצפת נוספה לי: "זירת הסלפי".




זירת ה-"SELFI".


על פניו צילום סלפי הוא אקט שאין ריקנות גדולה ממנו.

בואו!

עומדת אישה בת 69 וקצת מחייכת לעצמה, לוחצת על אופציית צילום הסלפי, עוברת שנייה והיא בוחנת את התוצאה של: "איך היא יצאה"???

לגמרי טפשי וחסר ערך לחיים.



ממש לא!


מה תגידו אם אומר לכן חברותיי היקרות אשר קוראות כרגע את הפוסט הזה, שהסלפי הוא אחד המקדמים אותי לחיוביות לגבי הדימוי העצמי שלי?

בגדול העולם הזה הביא אותנו לעסוק ברצינות גמורה בניראות שלנו.

מ-ניתוחים פלסטיים, חשיבות התסרוקות שלנו, איפור ראוי, לבוש בסטייל ועוד...

עד לפני כ-5 שנים, לא יכולתי להסתכל על אף אחד מהצילומים שהייתי חלק מהם.

למרות שאחרות ואחרים טענו שהם נפלאים.

לא יכולתי לקבל את עצמי, כש-הדימוי העצמי שלי כל כך ירוד, זה לא משנה איך זה נראה לאחרים או מה אומרים לי, כל עוד שבעיניי זה נתפס כמראה רע מאוד.

השיפוט שלי היה שלילי משום שהיה פער גדול בין התפיסה שלי את עצמי לניראות המציאותית.

לאט לאט הסלפי הזה נכנס לחיי, התחלתי לקבל בהשלמה את כל מה שאני רואה.

את הפגמים ואת הדברים הפחות מושלמים, הורדתי שיפוטיות,

והתאהבתי במה שאני רואה.

בזכות הסלפי, התחלתי לדגמן לעצמי את העגילים.







מציעה לך לנסות ואם את רוצה לדעת איך אני עושה את זה?

תאורה טובה, קצת באלכסון מלמעלה ומחייכת.
















החיוך הוא שריר שניתן לאמן אותו בדיוק כמו את ארשת הפנים הרצינית.

השיר שאני בוחרת:


מתוך הסרט "אשה יפה"

מככבים בו: ג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר.

צפיתי בסרט עשרות פעמים בשל הפשטות, הרומנטיקה, והאין עומק בו.

ככה היה לי נעים בעיניים לראות את הרומן הבלתי אפשרי הזה.

השיר שמבצעת להקת הפופ בשם רוקסט.

קטע מתוך השיר:

It Must Have Been Love

Roxette

It must have been love but it's over now...


Lay a whisper on my pillow

I wake up lonely, there's air of silence

Leave the winter on the ground


Touch me now, I close my eyes

And dream away

In the bedroom and all around


It must have been love but it's over now

It must have been good but I lost it somehow

From the moment we touched `til the time had run out

It must have been love but it's over now


יש לי עוד המון מה לתקן בעניין הדימוי העצמי ואני לא מתכוונת להפסיק.


בא לך לקפוץ לחנות העגילים שלי? לחצי כאן.



שלך אירית.


169 views

Recent Posts

See All
  • אירית דיגמי עגילים - פייסבוק
  • אירית דיגמי אינסטגרם
  • אירית דיגמי פינטרסט

Irit Digmi`s earrings

108 HaDekel St., Moshav Kochav Michael

Get updates and perks

עיצוב ובניית אתר וויקסר

Sunday-Thursday from 9:00 to 17:00

Friday until 14:00

Closed Saturday

You can clear the site using